שפתי חכמים, דברים ל״א

1 זהו פירוש לא אוכל עוד כו'. כאלו אמר לפי שה' אמר אלי לא תעבור יהושע הוא עובר, אבל לא מפני שתשש כחו, כי כתיב לא כהתה עינו וגו'. דא"ל שוה' הוא באנפי נפשיה, כאלו אמר לא אוכל, ועוד שה' אמר אלי, דכיון שפי' לא אוכל אינו רשאי, א"כ היינו שהקב"ה אמר אליו לא תעבור, לכ"א שוה' אמר הוא פי', כלומר לא אוכל לפי שה' אמר וגו'. והוי"ו וה' הוא כמו לפי, כמו ואדם אין בראשית ב ה, פירושו לפי שאדם אין:

2 מלמד שנסתמו ממנו מסורות כו'. והטעם כדי שלא יצטער שנטלה הגדולה ממנו ונתנה ליהושע, דכיון שנסתמה ממנו מסורות החכמה למה לו חיים. וא"ת למה מהפך רש"י ומפרש בתחלה לא אוכל עוד לצאת ולבא, ואח"כ מפרש אנכי היום שלא ע"ד הקרא. וע"ק האי ד"א ה"ל לפרש מיד קודם אנכי היום. ויש לתרץ ע"ד פלפול, לא אוכל עוד לצאת ולבא יכול וכו' עד לפי שה' אמר אלי וגו'. ומקשי רש"י ע"פ זה וא"ת והרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו', אם כן ש"מ דבלא טעם זה וה' אמר אלי וגו' לא היה יכול עוד לצאת ולבא. ומתרץ לעולם וכו', כמו שפירשתי. ודקא קשיא לך הרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו', דמשמע דבלא טעם שה' אמר אלי וגו' לא היה עוד יכול לצאת ולבא. י"ל שהמדרש מפרש לצאת ולבא בע"א, ד"א לצאת ולבא בד"ת וכו' בשם מהרי"ץ. ולפי ד"א צ"ל וה' אמר וגו' כמשמעו שה' אמר. הרא"ם:

1 לא יתן לך רפיון כו'. הא דלא פי' רש"י האי לא ירפך במקום אותך, כמנהגו בכל מקום, שפי' לא יעשה אותך רפוי לפני סיחון ועוג. נראה מפני כי כל נתינת טעם אדלעיל מיניה קאי, דכתיב לא תערצו מפניהם מפני שלא יעשה אותך רפוי, משום הכי לא תירא, הניחא אי פירוש של ירפך לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו, אתי שפיר, משום הכי לא תירא כיון שאינו נעזב מן השם, אבל אם היה פירוש לא יעשה אותך רפוי, לא יפול עליו לא תערצו, כי אין זה סיבה שלא תערצו. וכן הוא ג"כ דברי הרא"ם:

1 זקנים שבדור יהיו עמך כו'. ק"ל דלקמן פסוק כג כתיב כי אתה תביא וגו', א"כ סתרי קראי אהדדי. ואין לומר כי אתה תבוא פירוש כי אתה תביא, כי היכא דלא יהיו סתרי אהדדי הני קראי, זה אינו, שהרי אונקלוס תירגם על כי אתה תבוא וגו' ארי את תיעול עם עמא הדין. ומתרץ דהכי פירושו משה אמר לו:

2 דבר אחד לדור כו'. דבר, פירושו מנהיג:

1 כשנגמרה כולה כו'. כוונת רש"י שפי' התורה הזאת הנזכר כאן, ר"ל כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא כמו התורה הזאת שכתוב אחר זה, שר"ל משנה התורה לבד, דלמה יתנו להם משנה תורה לכהנים, ולא כולה:

1 שעדיין שביעית נוהגת בה כו'. פירוש אם היה זורע באיסור בשמיטה, אסור אחר השמיטה כמו בשמיטה. א"נ ספיח דשמיטה:

1 לתת שכר למביאיהם. דקרא דלמען ישמעו שב אל הנשים, ולמען ילמדו שב אל האנשים, והטף אינן לא בכלל שמיעה ולא בכלל לימוד, אלא ליתן שכר למביאיהם:

1 ואזרזנו. דאין לומר ציווי ממש, שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי:

1 גויי הארץ. לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי, וכאלו אמר אלהי של נכרי ארץ. וכי תימא הכי נמי, אם כן הל"ל לאלהים נכרים, דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שאחריו. וזה יוכיח, אלהי אברהם וגו' בראשית לא מב דפי' אלהי של אברהם, ואין אלהי דבוק למלה שלאחריו. ועוד דאם אלהים דבוק למלה של נכר, א"כ מלת הארץ אין נופל עליו. מצאתי בשם מהרי"ץ: וכי תימא מאי טעמא קרוי גויי הארץ נכר הארץ. י"ל בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ, שאין הארץ שלהם, שכבר נגזר עליהם שיגרשו משם:

1 כמו שאיני רואה בצרתם. פי' הסתרת פנים הוא העדר השגחתו, כי מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו:

1 שהתריתי בו בתוכה כו'. ואין לכם פתחון פה לומר אילו היינו יודעים בכל אלו הרעות לא היינו עוברים על מצות השם, ואז יקראו את השירה הזאת שכתוב בה בפירוש ההתראה שהתרה בם על כל הרעות:

2 הרי זו הבטחה לישראל כו'. ר"ל הרי עינינו רואות שהלבבות מתמעטות, ומאי זה דכתיב כי לא תשכח וגו':

1 מוסב למעלה כו'. כלומר דקאי אדלעיל פסוק טז ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו', ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע. אבל אינו דבוק עם ויכתוב משה וגו', שא"כ שמשה היה המצוה, הל"ל אשר נשבע להם, ולא אשר נשבעתי להם. אבל לא יכול רש"י להוכיח מדכתיב ואנכי אהיה עמך, והוא יהיה עמך מבעיא ליה כיון שמשה היה המצוה, די"ל דפירושו הוא ואנכי אהיה עמך, כלומר זכותי יהיה עמך, משום הכי מוכרח רש"י להוכיח מאשר נשבעתי. אבל אי לאו דכתיב אשר נשבעתי היינו מפרשים האי כי אתה תביא כלפי משה, שמשה צוה ליהושע, והאי דקאמר לעיל כי אתה תבוא וכו' היינו דרך עצה בעלמא, משום הכי הוכיח רש"י דמוסב כלפי שכינה ממלת אשר נשבעתי:

1 כמו זכור שמור הלוך. שהם לשון הוה ולא לשון ציווי, כלומר עליהם לקחת את ס"ת הזה ולשום אותה מצד הארון, להיות לעד כל הימים:

1 ולא תקעו אותו היום בחצוצרות כו'. ר"ל אמאי לא כתיב שיתקעו כמו דכתיב פרשת בהעלותך במדבר י ב כשיקהיל אותם:

2 ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו כו'. פי' את"ל יהושע לא השליט עליהם מ"מ ה"ל לתקוע, שהרי משה עדיין היה קיים. ל"פ ואף בחייו כו', כלומר בשלמא אם היה יהושע שולט בהם אחרי מות משה היו תוקעים בהם אף באותו יום שמת משה, אבל מדלא השליט יהושע אחרי מות משה, דין הוא שיגנזו באותו יום שמת משה, ולא ינהג בהם משה שררה ביום המיתה, לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות, כלומר אין שררה הנוהגת באדם כל ימיו נוהגת ביום מותו. ואין להקשות ולמה נגנזו, אף אם לא יגנזו לא יתקעו בהן. וי"ל דגם זה היה שררה, שאף שהיו בעין לא השליט בהם יהושע, ולכן נגנזו. וכן מצינו בדוד המלך עליו השלום בכל מקום שמזכירו הזכירו דוד המלך, ובאותו יום שמת כתיב מ"א ב א ויקרבו ימי דוד למות, מהאי טעמא אין שלטון וכו':

1 שכל זמן שיהושע חי היה נראה כו'. ולפיכך כינה מיתתו של יהושע שהוא מיתתו של משה, וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע: